<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף עז:</h2>
ובחול מותר לסוך חטטין מחלב ומאיסור אף על גב דסיכה כשתייה בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ו א') מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק"ט י"ח), וזר אסור לסוך בשמן של תרומה מלא יחללו בפרק בנות כותים (נדה ל"ב א'), קראי אסמכתא בעלמא ומדרבנן אין איסור אלא כי עביד לתענוג אבל משום צערא כגון [ל]חטטין או למכה שרי, דהא בפרק יום הכיפורים (יומא ע"ז ב') שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ובפרק קמא דכריתות (ז' א') אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש פירוש משפשף עצמו (סימני סה"ת רל"ח), כתב רבינו ברוך (סימני סה"ת שם) ותינוקות נראה שאסור לסוך גופן מחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוכן ולהאכילן ולהזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד א') אין אסור אלא דווקא כי סכו להו בידים. אך לפירוש רבינו יעקב (נדה ל"ב א' תד"ה וכשמן) מותר אפילו לסוך ישראל מחלב ומחזיר, שא[ו]מר דדווקא סיכת שמן דאסמכוה רבנן אקרא אסור אבל שאר סיכה לא.
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ג א') גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף עח:</h2>
עוד תנן בפרק במה אשה (שבת ס"ה ב') הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ור' יוסי אוסר, סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהן בשבת, פירש הרב רבי יוסף בר' משה המכונה דו"ן בינדי"ט וכן תופסין רבותינו עיקר שמדבר באדם שנקטעו שני רגליו ועושין במקומן שני דפוסי רגל של עץ כעין קבין ונותן בהן ראשי שוקיו שלא יבח[י]נו בני אדם היושבין אצלו שנקטעו רגליו וכופף לאחריו שתי רגליו ועושה שתי סומכות של עץ דוגמת אישקנצ"א בלע"ז ונותן בהן ארכובותיו וקושר הסמוכות לירכותיו והולך בדרך במקלו[ת] וסבורין העולם שמחמת חולי הוא הולך כן ולא מחמת שנקטעו רגליו [ו]רבי יוסי אוסר לצאת באותן קבין דילמא מיפסיק ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים (סה"ת סי' ר"מ) כן מפרש בפרק בתרא דיומא (ע"ח ב'), והטעם הזה דכיון שהן של עץ וקשה אינו יכול להדקו סביב רגלו ונפיל, וגם חליצה פסולה בו (יבמות ק"ג א') כמו קטן במנעל גדול שאינו יכול להלך בו (שם עמ' ב'), ובפרק מצות חליצה (שם) דשרי לחלוץ במנעל של עץ במחופה עור לפי שעל ידי העור יכול לקושרו שלא יפול ולהדקו סביב רגלו (לשון סה"ת שם לפי' רש"י). ומכאן יש ראייה לחגר או שכווצו גידי שוקיו שמותר ללכת בשבת במקלות בר"ה, ואפילו ר' יוסי אינו אוסר אלא מטעם הקב ולא מטעם המקלות (ע"פ סה"ת שם לפי' ראשון), ועוד ראייה מדקתני סיפא (שבת ס"ו א') כסא וסמוכות שלו טמאים מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, ופירש רש"י מי שכווצו גידי שוקיו או גידי ארכובותיו שאף על ידי ארכובותיו אינו יכול לילך נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען (עליו) [עליהם] ונדחף בהן, ויוצאין בספסלים בשבת, והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו, ופיר(ו)ש רבינו שלמה סמוכות הן ברגליו שתלויין באויר לפניו ואין נוגעין לארץ ועושה להם סמוכות של עור או של עץ ופעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולכך אין יוצאין בהן לפי שאין צריכין לו אי נמי זימנין דמישתלפי מפני שאינן נוגעין בארץ ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים אלמא הספסלים שבידיו לסמוך בהן מותר לצאת בהן בשבת והוא הדין למקלות (סה"ת שם), וכן הורה רבינו יעקב (יומא ע"ט א' תד"ה הקיטע), אבל זקנים שמנענעים גופן אסור לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן בשביל ללכת בהן דרך ישרה כיון דלתרוצי סוגיא דלהילוך (והילוך) עבידי (סה"ת סי' רמ"א) וטהורים כדתניא (שבת ס"ו א') מקל של זקנים טהורה וקאמר טעמא דלא עבידא כ"א ללכת דרך ישרה.
<h2>דף פג.</h2>
ספק סכנת נפשות דוחה את השבת, לפיכך חולה שיש בו סכנה מותר להדליק ולכבות בשבילו ושוחטין ואופין ומבשלין, ולא [חולה שיש בו] סכנה ברורה בלבד אלא אפילו ספק סכנה כגון שרופא אחד אומר שהוא צריך [לכך] ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו את השבת כדאיתא בפרק בתרא דיומא. והשיב רבינו יצחק בר שמואל (עי' תו"י ד"ה חולה) כי כל בני אדם חשובין בקיאין במקצת וספק נפשות להקל. כשעושין דברים אלו אין עושין אותן לא על ידי קטנים ולא על ידי נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולים ונבונים (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' ג' ע"ש ובכס"מ) ועוד פיר(ו)ש ר"י בר' אשר שהטעם שלא יביא לידי דיחוי (ע"ש פ"ד ב' תד"ה אלא), ואסור להתאחר כדי לשאול אם הדבר מותר כדאמרינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים והרי הכתוב אומר וחי בהם ולא שימות בהם.
גרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ח א') אמר רב גב היד וגב הרגל ומכה שבחלל הגוף מן השפה ולפנים, כלומר בין בפיו בין במעיו בין בכבד בין בטחול הרי זה חולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השבת (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' ה') אמר שמואל (שם) הך פדעתא, פי' (רש"י) מכת חרב, בכל מקום שהיא מחללין עליה השבת. רב יהודה (שם) התיר לכחול עין בשבת, ואפילו לשחוק סמנין ולהביאם דרך ר"ה מותר שיש סכנה בדבר כמו שאומר דשורייני דעינא בליבא תלו, פירוש שורייני מקורות הראיה, ובאיזה חולי התירו אמר רב יהודה (שם עמ' ב') כגון רירא, עבה היוצאה מתוך העין תדיר, ודייצא, אפויינט בלעז, ודמעתא על ידי גודל הכאב, וקדחא, הוא החימום הגדול שבעין, ותחילת אוכלא, פי' מניישון, לאפוקי סוף אוכלא, פירוש סוף החולי שכבר נתרפא במקצת. ופצוחי עינא, להאיר העין זה אסור לעשות בשבת. מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר שממיתין אפי' (היה) [היו] ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושין לו כל צרכי רפואה להצילו (רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף פד:</h2>
מסקינן בפרק בתרא דיומא מפקחינן פיק[ו]ח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח, כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו אף על פי שהוא צד דגים עמו (רמב"ם שבת פ"ב הל' ט"ז), ננעלה הדלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו אף על פי שהוא מפצל עצים שראויים למלאכה, שמא יבעת התינוק וימות, וכן מותר לכבות [את] הדליקה להציל הנפש שיראים פן ישרף שם (ע"פ הל' י"ז שם). מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי איפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה (שם הל' י"ח).
